ואני פשוט תוקעת צווחות קטנות של אושר על כל מילה
"איזה חמוד!!
"אומייגאד מושלם!"
"הוא מקסים, אוף!!"
ואני באמת שמחה בשבילה באותו הרגע
אבל כשהיא מפסיקה לדבר
ואולי אפילו באמצע שהיא מדברת
אני פתאום קולטת
פאק.
הילד הזה שהיא מדברת עליו
זה שאומר שהמקצוע שהיא צריכה לעבוד בו הוא להיות החברה שלו
זה שרוצה שתסתובב עם שלט "עצור לחיבוק" כל פעם שהיא לידו כדי שהוא תמיד יוכל לחבק אותה
שאומר לה שהוא מתגעגע אליה למרות שעברו רק חמש שעות
זה שאומר לה שלא תמות כי אחרת לא יהיה מי שיגרום לו לחייך
שאומר לה שהיא גורמת לו לחייך שלוש פעמים בשתי דקות כשמסביבו סירנות משטרה
שמנשק אותה
ומחבק אותה
ומשחק לה בשיער למרות שהיא לא רוצה
שמחזיק לה את היד
........
הילד הזה
הוא זה שאני רציתי
זה שאני אהבתי
ורציתי שיעשה איתי את כל הדברים האלה
נשיקה ראשונה
חבר ראשון
דייט ראשון
שיאמר לי את כל המשפטים המתוקים האלה
שיחבק אותי וינשק אותי ויאהב אותי
שיסתמס איתי שעות
שיתגעגע אליי גם דקה אחרי שנפרדנו
אני רציתי אותו
אבל הוא
הוא רוצה אותה
ואני יודעת שהיא חברה שלי
ובגלל זה אני צוחקת ומחייכת ומאושרת
ומדברת על כמה היא ברת מזל ואיזה כיף לה
אבל עמוק בתוכי
אני מתפרקת
מוצפת מהדמעות שאני לא יכולה להוציא
ואיך שאני מתרחקת מספיק כדי שאף אחד לא יראה
אבל באמת אף אחד
אפילו לא החברה הכי טובה שלי
אני מוציאה הכל החוצה
ובוכה
ובוכה
ולא מפסיקה לבכות
על כמה שזה לא פייר
ולא הוגן
ועל למה זה מגיע לי
והכי עצוב
שאני לא יכולה לספר על זה לאף אחד
משתי סיבות
האחת
שהיא ביקשה שאני לא אספר לאף אחד
ואני לא באמת יכולה להסביר את הדמעות שלי בלי לספר על השאר
והשנייה
שברגע שאני אוריד את המסכה בפני מישהו
את החיוך והאושר והצחוק
ואספר מה באמת קורה שם
אני פשוט לא אוכל להחזיר אותה...
;){kind=link}