ולא שלושה שבועות,
גם לא חודש.
אלא חודשיים וחצי
ולא בגלל שאתה לא פה פיזית,
כי אתה בחו"ל,
מבחינתי את לא פה כבר חודשים.
ויותר נכון לומר שהתגעגעתי חודשיים,
כי כבר שבועיים שלא התגעגעתי.
לכלום.
לא אליך.
ולא אל מה שהיה,
אני לא יודעת מה קרה פתאום שזה חזר..
וכבר חודשיים שאני מתגעגעת אלינו
אל מי שהיית איתי, אדם שהולך ונעלם מעולמי.
אני כבר לא רואה את זה.
את מה שפעם נהגתי לראות,
זו כבר לא אותה התחושה.
וזו לא אני,
זה לגמרי אתה.
כואב לי שאנחנו מתרחקים.
ואפילו יותר כואב לי שאתה אפילו לא שם לב.
וכואב לי שאתה לא פה, גם אם אתה ממש כאן לידי.
ונמאס לי,
ונשבר לי,
ודי.
אני מתגעגעת למי שהיינו,
למה שהיינו,
לאיך.
מתגעגעת למצב לפני שהכל הסתבך,
ואחרי שהכל היה מסובך,
האי הקטן של השקט.
נמאס לי שאתה גורם לי להרגיש כמו בחורה,
בוכה מכל שטות,
מתרגשת מכל מילה,
נמאס לי שאתה גורם לי להיות כל כך הרבה יותר פגיעה ממה שאני רוצה להיות,
כל כך הרבה יותר שבירה ממה שרציתי להאמין שאני.
וכשאני בוכה,
אני שונאת את עצמי אחרי זה,
על זה שגרמת לי לבכות
עוד פעם.
וכשאני שוכבת במיטה,
ומתהפכת,
ובוכה,
ומתגעגעת כל כך,
אני מתחילה לשנוא גם אותך...
__________________________________________
ועכשיו חזרת
פיזית
ואתה יושב לידי
וצוחק איתי ועליי
ומדבר איתי
ועדיין
זה לא כמו פעם
זה שונה
ולא לטובה.
וזה מצחיק,
שדווקא ברגעים האלה שאתה נמצא לידי,
אני מתגעגעת יותר מתמיד...
;){kind=link}