מה קרה בחצי שנה שלא דיברנו,
אמרתי את מצב הרוח שעליי כרגע שורה,
שכחתי את כל מה שאני וליבי עברנו.
שכחתי לספר שהספקתי להתאהב,
עד מעבר לגבולות ההיגיון,
ואז עוד הספיק להישבר לי הלב,
כשהוא לא חשב שזה נכון.
שכחתי לספר על כל החברים שרכשתי,
על כל החוויות שאני חווה יום-יום,
את הדברים שעליהם אפילו לא חלמתי,
שאני חיה את החלום.
שכחתי לומר שלא באמת התגעגעתי,
הייתי עסוקה מידי בדברים אחרים,
שבך רק במקרה נזכרתי,
יותר מידי דברים בחיי קורים.
לא סיפרתי לך שהבנתי מהי אהבה,
לפחות כך אני חושבת,
שהבנתי מהי ההרגשה הטובה,
שאני אמורה לחוש כשאני מאוהבת.
פתאום הבנתי שמעולם לא באמת אהבתי אותך,
אפילו לא קרוב לצורה שאני אוהבת, אהבתי אותו,
אחרי מחשבה רבה הבנתי שהיותך,
לא היה יותר מרצון בתחושה שאני חשה איתו.
זה לא אותו החיבוק,
ולא אותו הריח,
לא אותו הצחוק,
לא אותו החיוך.
לא אותו המבט,
לא אותו הרגע,
שהיו לי איתו,
שגרמו לי לאהוב אותו.
לא סיפרתי לך שנאלצתי לוותר עליו,
כי מסתבר שהוא לא באמת רצה,
שעכשיו אני מספרת לעצמי שהתגברתי עליו,
שבסופו של יום זה מה שאני באמת רוצה.
הייתה לך משמעות עבורי,
אתה היית העבר,
ואולי זה לא נשמע כך מדברי,
אבל זוהי התוודותי אלייך זיכרון יקר.
;){kind=link}