וקיוויתי שכך יישאר,
אך אחרי שיקרא את מכתבי,
כנראה שהכל ייגמר.
אני אפילו לא מעזה לדמיין,
לא מעזה לעלות על דעתי,
מוחי ממיין וממיין,
פותחת עוד כפתור בחולצתי.
כי אני יודעת שהוא לא מעוניין בי,
שהוא לא מסתכל עליי בדרך הזו,
אך מבטו נראה כאומר לי,
שזו מין אהבה שכזו.
ואני אוהבת אותו כל כך,
ואני רוצה אותו כאן לצידי,
הופיע בחיי כמו מלאך,
ורק סופרי הוא עדי.
הפעם הראשונה שראיתי אותו,
החיוך שנמתח על שפתיו,
ידעתי שלא אמצא עוד כמותו,
עם כזה ניצוץ בעיניו.
'ואולי אני נפרדת ממך עכשיו',
מלאך שלי יפה,
נוגעת בתלתליו,
ועל שפתיי חיוך רפה.
אז אזרתי קצת אומץ,
והוצאתי את השדים מהארון,
רגעים שלנו ביחד חולפים בקובץ,
חיבוק אחד אחרון.
;){kind=link}