זה לא הדמיון שלי,
זו לא אשליה,
אני באמת עד כדי כך מטומטמת?
עד כדי כך לא בסדר בראש?
זה עדיין מפריע,
אחרי כל החודשיים האלה,
זה פאקינג עדיין מפריע לי,
עדיין מציק לי,
עדיין משתלט לי על המחשבות.
עדיין גורם לי לרצות לצרוח,
עדיין גורם לרצות לברוח,
עדיין גורם לי לרצות לפרוש מהכל,
אני כל כך לא רוצה לדעת על זה כלום,
ועדיין כל כך רוצה לדעת...
וזה מכאיב לי,
כל כך עמוק,
מתחת לחומות והמגנים,
מתחת לדרקונים והתנינים,
מתחת לתעלות הגנה.
חודר את ההגנה שלי,
חודר את החצים שלי,
עובר את כל ההגנות ששמתי סביבי,
ממש כמו קוץ שנכנס מתחת לעור,
מחט שנתקעה באצבע.
איפשהו בין העור ללב,
במרחק נגיעה מהמקום הזה שמפעיל כל תנועה שלי,
מילימטר ממרכז הבקרה שלי,
לשם זה חודר עוד פעם,
לשם אתה חודר עוד פעם.
ואני כל כך חסרת אונים מול ההרגשה הזאת,
כל כך פגיעה ושבירה אל מול התחושה הזאת במגששת בי,
כל כך לא יכולה להגן על עצמי,
וזה כל כך מעצבן,
וכל כך עצוב.
אני עברתי את כולם,
קבוצות שלמות של אנשים,
לא נתתי להם להיכנס לי ללב,
לא נתתי להם לחדור את החומות שלי,
וגם לך לא נתתי.
אבל אתה חדרת לבד,
עברת את הכל,
בלי לרצות בזה בכלל,
בלי לשים לב,
בדיוק כמו שעכשיו אתה פוגע בי.
בלי לדעת,
כי ככה זה אצלך תמיד,
אני לא רוצה שיהיה לי אכפת,
לא רוצה שהלב שלי יחסיר פעימה לשמע שמך,
לא רוצה להיות ככה ובמיוחד לא איתך.
ואחרי שכבר עברתי את כולם,
אפילו לא שיערתי שאדם אחד יעשה את מה שעשרות לא הצליחו,
אדם אחד יצליח לעבור את כל זה אפילו בלי לנסות,
אבל אני חושבת שאני יודעת איך,
אבל רק המחשבה על זה מכאיבה לי.
אתה עשית את זה בתום לב,
מתוך חיבה ורצון טוב,
לא כדי לפגוע,
אלא כדי לרפא,
אבל אני מניחה שאף אחד משנינו לא שיער שככה זה ייגמר....
_____________________
ואולי השם נשמע כמו סוף
אבל הוא רק מרכזו של תהליך,
זה לא באמת נגמר,
אף פעם,
זה כבר יותר מידי לבקש...
זה בלתי מוסבר נכון?
זה לא הדמיון שלי,
זו לא אשליה,
אני באמת עד כדי כך מטומטמת?
עד כדי כך לא בסדר בראש?
זה עדיין מפריע,
אחרי כל החודשיים האלה,
זה פאקינג עדיין מפריע לי,
עדיין מציק לי,
עדיין משתלט לי על המחשבות.
עדיין גורם לי לרצות לצרוח,
עדיין גורם לרצות לברוח,
עדיין גורם לי לרצות לפרוש מהכל,
אני כל כך לא רוצה לדעת על זה כלום,
ועדיין כל כך רוצה לדעת...
וזה מכאיב לי,
כל כך עמוק,
מתחת לחומות והמגנים,
מתחת לדרקונים והתנינים,
מתחת לתעלות הגנה.
חודר את ההגנה שלי,
חודר את החצים שלי,
עובר את כל ההגנות ששמתי סביבי,
ממש כמו קוץ שנכנס מתחת לעור,
מחט שנתקעה באצבע.
איפשהו בין העור ללב,
במרחק נגיעה מהמקום הזה שמפעיל כל תנועה שלי,
מילימטר ממרכז הבקרה שלי,
לשם זה חודר עוד פעם,
לשם אתה חודר עוד פעם.
ואני כל כך חסרת אונים מול ההרגשה הזאת,
כל כך פגיעה ושבירה אל מול התחושה הזאת במגששת בי,
כל כך לא יכולה להגן על עצמי,
וזה כל כך מעצבן,
וכל כך עצוב.
אני עברתי את כולם,
קבוצות שלמות של אנשים,
לא נתתי להם להיכנס לי ללב,
לא נתתי להם לחדור את החומות שלי,
וגם לך לא נתתי.
אבל אתה חדרת לבד,
עברת את הכל,
בלי לרצות בזה בכלל,
בלי לשים לב,
בדיוק כמו שעכשיו אתה פוגע בי.
בלי לדעת,
כי ככה זה אצלך תמיד,
אני לא רוצה שיהיה לי אכפת,
לא רוצה שהלב שלי יחסיר פעימה לשמע שמך,
לא רוצה להיות ככה ובמיוחד לא איתך.
ואחרי שכבר עברתי את כולם,
אפילו לא שיערתי שאדם אחד יעשה את מה שעשרות לא הצליחו,
אדם אחד יצליח לעבור את כל זה אפילו בלי לנסות,
אבל אני חושבת שאני יודעת איך,
אבל רק המחשבה על זה מכאיבה לי.
אתה עשית את זה בתום לב,
מתוך חיבה ורצון טוב,
לא כדי לפגוע,
אלא כדי לרפא,
אבל אני מניחה שאף אחד משנינו לא שיער שככה זה ייגמר....
_____________________
ואולי השם נשמע כמו סוף
אבל הוא רק מרכזו של תהליך,
זה לא באמת נגמר,
אף פעם,
זה כבר יותר מידי לבקש...