אז הגעתי למסקנה המתבקשת,
החיים שלי במבוי סתום,
כמו שהם היו כשפתחתי את הבלוג הזה,
כמו שהם היו לפני חודשיים.
חזרתי לאותו המבוי הסתום,
ואיך הגעתי למסקנה הזאת?
כל פעם, כשאני מגיעה למבוי סתום בחיי,
אני מתחילה לכתוב שוב בבלוג,
להציף בשירים.
הבלוג שלי מלא שירי דיכאון לא כי אני אדם עצוב,
אלא כי אני כותבת בעיקר כשעצוב לי ואני צריכה להשתחרר,
ככה שכל פעם כשהגעתי למבוי סתום בחיי,
התחלתי לכתוב שוב שירים,
ניסיתי להתפרק בדרכי.
אז הנה אני,
שוב פעם במבוי סתום,
בדיוק כמו לפני,
וחשבתי שכבר עברתי את התקופה הזאת בחיי והיא תמה ונשלמה,
אך עכשיו מסתבר לי, שלא, ממש לא.
תמה תקופה רעה אחת,
ובאה אחרת,
וזה לא שרע לי,
זה איך שאני מסתכלת על זה,
זה מה שאני עושה עם זה.
כי אני לא בודדה,
יש לי טריליארד חברים,
שיהיו איתי באש ובמים,
זה רק שהאדם היחיד שבאמת חשוב לי שיהיה כאן לצידי,
הוא היחיד שלא נמצא כאן בשבילי.
הבחור הזה,
שהייתי מקריבה בשבילו כל כך הרבה,
למרות שאני מכירה אותו כל כך מעט,
שמשנה את מצב רוחי חמישים פעם ביום,
שגורם לי להתעלם מכל שמץ של היגיון.
לא מסתכל עליי בכלל,
אני לא מעניינת אותו,
אני הדבר האחרון שהוא חושב עליו,
אני האדם האחרון שיעלה במחשבותיו,
בשבילו אני כלום.
ואני בוכה,
ואני כותבת,
ואני צורחת כל כך חזק,
עד כדי כך שאף אחד לא שומע,
וכלום לא משנה.
כי אני עדיין אני,
והוא עדיין הוא,
והיא עדיין היא,
והוא הכל בשבילי,
ואני בשבילו כלום.
טוב,
אז הגעתי למסקנה המתבקשת,
החיים שלי במבוי סתום,
כמו שהם היו כשפתחתי את הבלוג הזה,
כמו שהם היו לפני חודשיים.
חזרתי לאותו המבוי הסתום,
ואיך הגעתי למסקנה הזאת?
כל פעם, כשאני מגיעה למבוי סתום בחיי,
אני מתחילה לכתוב שוב בבלוג,
להציף בשירים.
הבלוג שלי מלא שירי דיכאון לא כי אני אדם עצוב,
אלא כי אני כותבת בעיקר כשעצוב לי ואני צריכה להשתחרר,
ככה שכל פעם כשהגעתי למבוי סתום בחיי,
התחלתי לכתוב שוב שירים,
ניסיתי להתפרק בדרכי.
אז הנה אני,
שוב פעם במבוי סתום,
בדיוק כמו לפני,
וחשבתי שכבר עברתי את התקופה הזאת בחיי והיא תמה ונשלמה,
אך עכשיו מסתבר לי, שלא, ממש לא.
תמה תקופה רעה אחת,
ובאה אחרת,
וזה לא שרע לי,
זה איך שאני מסתכלת על זה,
זה מה שאני עושה עם זה.
כי אני לא בודדה,
יש לי טריליארד חברים,
שיהיו איתי באש ובמים,
זה רק שהאדם היחיד שבאמת חשוב לי שיהיה כאן לצידי,
הוא היחיד שלא נמצא כאן בשבילי.
הבחור הזה,
שהייתי מקריבה בשבילו כל כך הרבה,
למרות שאני מכירה אותו כל כך מעט,
שמשנה את מצב רוחי חמישים פעם ביום,
שגורם לי להתעלם מכל שמץ של היגיון.
לא מסתכל עליי בכלל,
אני לא מעניינת אותו,
אני הדבר האחרון שהוא חושב עליו,
אני האדם האחרון שיעלה במחשבותיו,
בשבילו אני כלום.
ואני בוכה,
ואני כותבת,
ואני צורחת כל כך חזק,
עד כדי כך שאף אחד לא שומע,
וכלום לא משנה.
כי אני עדיין אני,
והוא עדיין הוא,
והיא עדיין היא,
והוא הכל בשבילי,
ואני בשבילו כלום.