שיקרתי לכם,
שיקרתי לעצמי,
שנינו שיקרנו לעצמנו,
גם אחד לשני.
אני חושבת שאנחנו יודעים,
באותו הרגע הזה,
אנחנו יודעים שזה יכול להיות לא בסדר,
אבל שנינו מחליטים להאמין בחלק שמתפרש ככן.
שנינו יודעים,
באותו הרגע הזה ממש,
כשהיד שלך שמלטפת ברוך אין קץ את גבי,
באינטימיות עמוקה יותר מכל דבר אחר,
באינטימיות עמוקה יותר מכל דבר אחר,
שאולי זה לא בסדר.
אבל הרגע כל כך מדהים,
שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיות זה שיגרום לתומו,
להיות האחראי להעלמות הדבר המדהים הזה,
אז שנינו שותקים ומאפשרים לזה לקרות.
אני לא אשקר,
אני לא מרגישה אשמה,
אני לא מרגישה רע לגביה,
אולי זה כי אני יודעת שהוא לעולם לא יבגוד בה.
ואולי,
כי אני יודעת שהרגעים האלה שלנו מתרחשים במישור אחר מזה ששאר המערכות יחסים מתקיימות בו,
ואני יודעת ששם זה בסדר להיות ככה כמו שאנחנו,
ששם אני לא צריכה להרגיש אשמה.
ואני לא חושבת שאני צריכה להסביר לה,
או יכולה,
זה סתם יצא מוזר,
והיא לא תבין כלום.
וככה שנינו שותקים,
וממשיכים בשלנו,
מתקיימים במישור היחידי שמקבל אותנו ככה,
כמו שאנחנו,
המישור שלנו.
;){kind=link}