לשבת ביחד,
לצחוק ביחד,
לדבר ביחד,
לעשות הכל ביחד,
זה כל כך טבעי,
כל כך נכון.
וזה לא משנה שכבר אין רגשות,
ולא משנה שיש לו חברה,
כשאנחנו ביחד הכל נשרף,
כל מה שהוא לא אני ואתה.
בעולם שוקק אנשים,
מתקיימים פתאום רק שניים,
שהם כל כך דומים,
שזה בעצם רק אחד.
וזה נראה הכי בסדר בעולם לשבת כל כך קרובים,
להיות במגע התמידי הזה,
לחלוק את כל הזכרונות והחוויות האלה,
לצחוק מבדיחות רק שלנו.
זה מרגיש כל כך טבעי,
הידיים שלנו אחת כנגד השנייה,
וזה לא מרגיש לא נכון או לא בסדר
כשהן נותרות אחוזות.
וכשזה קורה אין משהו יותר נורמאלי,
מאשר הרגליים שלנו מסובכות אחת בשנייה,
והיד שלך שמלטפת לי את הברך,
והיד שלי שנוגעת לסירוגין בזרועך.
באותו הרגע,
זה כל כך בסדר ונכון,
כל כך נורמאלי וטבעי,
שאנחנו שוכחים שזה לא.
וכשהרגע חולף,
אני נותרת עם התחושה שזה אולי לא הרעיון הכי מוצלח,
ואולי לא המערכת יחסים הכי מקובלת,
אבל אני לא מסוגלת לוותר על זה.
ואני יודעת שכולם אומרים שזה לא נורמאלי,
ושיותר מזה זה גם לא בסדר כלפיה,
אבל זה לא בא מכוונה כזו,
זה בא ממשהו כל כך הרבה יותר עמוק ולא מוסבר מזה.
אנחנו לא מאוהבים,
מעולם לא היינו,
אנחנו גם לא זוג,
לעולם לא נהיה.
ואין בינינו באמת כלום,
זו לא הכחשה,
זה פשוט שחיבור כל כך חזק ויוצא דופן,
לא יכול להתבטא כמו חיבורים חלשים ושכיחים.
משהו כל כך לא מוסבר,
לא יכול להתבטא כדבר מקובל,
ואפשר לשפוט ולהגיד שזה לא בסדר,
אבל גם אפשר לנסות ולהבין שזה שזה לא מובן,
לא אומר שזה רע.
כי כשאתה מוצא משהו שהוא כל נפלא,
כל כך טוב ומדהים,
שאתה לא יכול לתאר אותו בפני אדם אחר,
אסור לך לוותר עליו ללא מלחמה.
לעולם.
;){kind=link}