עניין של גישה |
|
אני חושבת, שמה שאני הכי שונאת ברגעים האלה שאני עצובה,
שאני מרגישה שאין לי זכות להיות כזאת,
שאין לי שום סיבה להרגיש עצבות.
אני לא שונאת את החיים שלי,
אני אפילו די אוהבת אותם,
אפילו די אוהבת מאוד,
אני גם לא יכולה למצוא סיבות בדיעבד לתחושת העצבות.
יש לי חיים טובים,
שאני אוהבת,
חברים טובים,
משפחה די תומכת.
אני גם לא חושבת שאני נראית רע,
או מטומטמת במיוחד,
כך שזה גם לא ממש עניין של זלזול בעצמי,
או חוסר ביטחון מסיבות כאלו ואחרות.
אז איך בכל זאת אני מגיעה למצב שאני רוצה לבכות?
אולי אני פשוט רגישה מידי,
אולי אני פשוט אכפתית מידי לגבי הדברים הלא נכונים,
ולא מספיק לגבי הדברים הנכונים.
אולי אני לא משחררת במקומות שיש בכך צורך?
ומשחררת יותר מידי איפה שצריך להדק?
איבדתי ככה כבר יותר מידי אנשים אה..
כבר יותר מידי פעמים זה קרה...
ואני אף פעם לא בטוחה,
האם אני פשוט לא לומדת?
ואולי אני לא מקשיבה?
ואולי, בעצם, זה הכל עניין של גישה... |
|
|
|
|
 | בוקר טוב. קודם כל, אני מקווה מאוד שעכשיו הכול בסדר, ושאת לא מרגישה עצובה. דבר שני- כולנו מרגישים עצובים לפעמים, בלי כל סיבה כזו או אחרת. זה לא קשור אלייך. אזוכרת מה אני תמיד מזכיר לך כל יום מחדש. אחרי החשיכה, הכי שחורה בעולם, בסופו של דבר, מגיע האור ואחרי השקיעה, זורחת השמש. תשארי אופטימית, אכתית ומדהימה כמו שאת. ואת לא אכפתית מידי, בקשר לרגישה מידי... רק את יודעת. מקווה שעזרתי לך |
|
 | חחחחחחחחח בוקר טוב, ואתה אפילו לא מתאר לעצמך כמה |
|
 | יש סיכוי שאת נכנסת למייל ונתכתב שם עד שיימאס לך?\ חיוך |
|
 | חחחחחחחחחחח עניתי לך במייל |
|
|
 | אם את מדברת על המייל של אתמול, ראיתי. וכתבתי לך תשובה |
|
 | לא, כתבתי עוד אחד, בתגובה לאלה ששלחת לי, אני אשלח עוד פעם |
|
 | זה נורא טבעי שאת מרגישה עצובה לפעמים. אני לא אומרת את זה סתם... אני גם בדרך כלל אוהבת את החיים שלי, יש לי חברות מדהימות וידידים טובים ומשפחה אוהבת ואפילו חבר. אבל לפעמים בא לי לבכות וסתם בלי סיבה. זה בסדר גמור. אני מבינה אותך. עצה ממני, כשאת עצובה.. תחשבי על כל הדברים שגורמים לך לחייך. לי זה עוזר לפעמים. וגם אל תכעסי על עצמך יותר מידי שאת מרגישה עצובה. כל אחד מרגיש ככה לפעמים. :) |
|
|