הוא יודע...

כשמשהו נמחק ונעלם,

הוא מפנה מקום למשהו טוב יותר,

אז אני מקווה שהחלל הריק הזה שנשאר איפה שפעם הייתה האהבה שלי אליך,

יתמלא בעזרת משהו טוב יותר.

אתה יודע..

אתה היית מושלם עבורי,

בדיוק מה שהייתי צריכה,

בדיוק בשבילי.

מאתגר אותי ומתנגד לי,

ועדיין דומה לי בכל כך הרבה תחומים,

ולא רק אני ראיתי את זה,

כולם יכלו לראות את זה.

איך שנינו תפקדנו יחד כאחד,

גם באי הסכמה שלנו הייתה מין השלמה כללית,

איך כאילו היינו כפפה שהותאמה אישית ליד,

משתחלים בדיוק אחד בתוך הרווחים של השני.

וכל הזמן אמרו לנו כמה אנחנו מתאימים,

כמה אנחנו יפים ביחד,

איזה זוג יפה אנחנו,

בלי שיהיה בינינו כלום.

ותמיד היינו ביחד,

מין שניים שהם אחד,

וגם כשרבנו,

מעולם לא היינו בנפרד.

ובאמת התחלתי לאשלות את עצמי,

שאולי מצאתי כאן משהו אמיתי,

ואולי אני סוף סוף לא לבד,

אולי זה הדדי.

ואז החיבור דעך,

והקשר נרמס,

אתה מצאת אותה,

ואני נשארתי לבד.

מביטה בכם מהצד,

ולפעמים ממש מהאמצע,

הרבה יותר מידי קרוב,

הרבה יותר ממה שאני רוצה.

כל היום נאלצת להקשיב לשיחות האינסופיות,

האסאמסים הלא פוסקים,

הודעות מתוקות, נשיקות ראשונות 

ודייטים ראשונים.

ואני לא יכולה לומר שזה לא מכאיב לי,

לראות את כל זה, לשמוע, להרגיש,

ואני לא יכולה לומר,

שזה לא גורם לי להרגיש כאילו חלק קטן בחזה שלי מתכווץ ונעלם.

וכל שנותר הוא עוד חלל ריק למלא,

כזה שמצטרף לקודמים,

וזה לא משתפר,

ולא נהיה יותר קל.

הזמן לא מרפא,

ובכלל,

המבטים שלך לא עוזרים,

גם לא השאלות.

ואני לא אדבר,

שפתיי חתומות,

ולפעמים אני רואה זיק של דאגה בעיניך,

שאתה מבין שמשהו לא טוב מתבשל.

אבל הוא נעלם בין רגע,

מתחלף בבדיחה על נעלמים,

אתה לא מבין שהייתי מעדיפה שתשאל על זה,

במקום על חקר משולשים.

לא שהייתי עונה,

אבל רק ההכרה שמספיק אכפת לך,

כדי לשבור את החומות שלך ולשאול,

למרות שאתה יודע שכנראה לא תאהב את התשובה.

רק ההכרה הזאת תגרום לי להרגיש קצת יותר טוב,

לדעת שאכפת לך,

לקבל הוכחה,

שזה באמת יותר מסתם עידוד של חברות.

ואני יודעת שהן צודקות,

אני יודעת שאני חשובה לך,

אני רואה את זה בעיניים שלך כל פעם שאתה מביט בי,

רק שאז את מפנה את המבט לכיוונה.

ועם כל מה שאני רוצה לומר,

ולא יודעת איך,

כל כך הרבה רגשות,

כל כך חזקים.

אני אפילו לא יודעת איך לבטא את זה,

אבל זה לא משנה,

כי גם אם אני ארצה אני לא אוכל,

אז מה זה משנה בכלל?