הוא לא מרפה,
וזה יוצא מהארון,
פותח פה.
כל החששות הללו,
הן עכשיו המציאות,
ואם פעם הן רק מידי פעם עלו,
עכשיו הן תמיד נמצאות.
כל מה שהיה הסיוטים שלי,
עכשיו הוא ההווה,
כל מה שהיה עולי,
עכשיו אך מול עיני מתהווה.
והמחנק הזה בגרון,
הוא פשוט לא נעלם,
והלב בשיברון,
וחושך העולם.
כל הכאב,
צף ועולה,
וליבי הדואב,
שוב הוא חולה.
ולפעמים אני חשה,
כאילו זה קצת נעלם,
ושככל שבנושא אני דשה,
אני יותר מוכנה להתמודד.. מולם.
אבל אז עוד סיפור,
ועוד נשיקה,
וזה שוב סגור,
וחוזרת המועקה.
ומצחיק אותי שאני צריכה "להתמודד",
אל מול אלו השניים,
החברה והידיד הפכו בתוכי לשד,
רועדת ממאמץ לא לבכות כשאני מביטה להם בעיניים.
__________________________
ועכשיו היא מתקשרת,
כי הפסקתי להגיב,
את הטלפון סוגרת,
לא רוצה לריב.
אני לא יכולה לדבר איתה עכשיו,
כשהגוש הזה חוסם את גרוני,
לא אוכל להסתיר את הקול הכועס, המאוכזב,
הספק דיכאוני.
ובבקשה תאמיני לי,
אם אי פעם תראי את אלו המילים,
תאמיני שזה לא בגללי,
לא אני בחרתי את אלו הגלים.
בבקשה תאמיני שלא בזה רציתי,
שלא מבחירה כך אני מרגישה,
בבקשה תביני שזו לא אשמתי,
שאני חייבת להסתיר את זאת ההרגשה.
ואולי לא סיפרתי לך,
אבל אני בטוחה שאת מנחשת,
אני מצטערת כל כך,
אבל אני כבר מסובכת ברשת.
;){kind=link}