צוחקת כדי לעצור את הדמעות

והמילים אט אט נמוגות,

נשמעות כאילו מקורן מתרחק אט אט,

ובשקט בשקט,

בלי שאף אחד ישים לב,

ממש כמו בסצינה מסרט,

הכל נהיה מטושטש והפוקוס מתמקד על אזור אחד בחדר,

בו ובה.

ובי.

איכשהו עוד פעם תקועה בינהם,

נמצאת במרכז הסיפור המזורגג שלהם בלי לרצות בזה בכלל,

רק שלראשונה מאז התחיל,

זה ממשי,

אני באמת עומדת בינכם.

כי היא בדיוק עמדה מאחוריי,

אני אפילו לא זוכרת מה היא אמרה או מה היא רצתה,
משהו עם "אוי נו את יודעת שאני צוחקת.."
והוא בדיוק עמד מטר וחצי ממולי,

ואז המילים האלה,

והמבט.

איך שהיא אמרה את זה ישר ידעתי מה הולך לקרות,

וידעתי שאני לא רוצה לראות את זה,

איך הוא יגיב לביקורת על ה"פחד שלו מאינטימיות",

ובכל זאת הרמתי את המבט אליו,

וראיתי את זה,

את המבט שהוא שלח לעברה,

שלא הייתי חושדת בו אילו לא ידעתי את הסיפור במלואו,

אבל כשידעתי לא היה קשה להבין אותו לאשורו,

לזהות את החיוך הספק מרוצה ספק ממתיק סוד על שפתיו.

ואיך שראיתי את המבט,

והחיוך-

רציתי לבכות.

פשוט ליפול באותו הרגע על הרצפה ולפרוץ בבכי,

אבל זה היה קצת בעייתי משתי סיבות:

האחת- היא די נאחזה בי ואם הייתי נופלת היא הייתה נופלת עליי וזה סתם היה כואב.

והשנייה- אסור שידעו.

אז במקום לבכות,

החנקתי צווחת צחוק.

כי זה מה שאני עושה לאחרונה כשהסיפור הזה גורם לי לרצות לבכות.

צוחקת,

מחייכת,

הכל כדי להחניק את הדמעה העקשנית שרוצה להרוס הכל.

והיא בינתיים ממשיכה למלמל שטויות על הקושי בהיקשרות הרגשית שלו

והוא בינתיים ממשיך עם החיוך המרוצה,

והיא בינתיים מנסה להשתיק אותי כדי שאני לא אסגיר אותם,

ואני בינתיים צוחקת כדי לעצור את הדמעות.