כאילו זה מצב שחלף,
אתה לא מבין שעוד נשאר לי הטעם,
שהזכרונות נשארים והזמן עף.
אתה חושב שמשהו השתנה,
רק כי התחלתי לומר דברים אחרת,
אבל האמת היא שהכל עדיין בהמתנה,
במקום אליו כל הזמן חוזרת.
אני עדיין אוהבת אותו,
יותר משאי פעם רציתי לאהוב בן אדם,
אני עדיין מעריכה אותו,
אני עדיין רואה בו יצור מושלם.
כל מגע שלו עדיין מצמרר אותי מחדש,
כל חיוך שלו מציף אותי חמימות,
כל שהשתנה הוא המבט הנואש,
כל שנעלמו הינם הבכי והתמימות.
אתה מדבר על התקופה ההיא בלשון עבר,
לא מבין שזו התקופה שאנו בה עכשיו חיים,
שזה לא שחל פה סוג של מעבר,
זה פשוט שהחיים נעים ולא עוצרים.
אז למדתי לנצור את הדמעות,
להשתיק את הצרחות,
לחפש לי דעות,
לגבי בעיות אחרות.
עדיין כל פעם שבי הוא אוחז,
מבחינתי מתהפך העולם,
וליבי מפסיק לחוש רוגז,
מול עיניי יצור מושלם.
;){kind=link}