כך הם קוראים לי,
כך הם חושבים שאני רוצה להיקרות.
הם אומרים שיש לי אומץ,
שאני חזקה,
אבל אני לא חשה אפילו בקומץ,
קומץ הדברים שמולידה השתיקה.
ואולי זאת ההקלה,
אבל פתאום מרגישה כמרחפת,
אולי כי נשמתי כעת יותר קלה,
אולי כי תמיד הייתי קצת מעופפת.
אני חושבת שהיה זה אוויר הלילה,
הרוח הקלילה על פניי,
שגרם לכל המילים האלה לצוף למעלה,
לפרוץ מבין סכר שיניי.
וכמעט וכבר הלכתי,
כמעט פספסתי את ההזדמנות,
אך בו ברגע על עקבותיי סבתי,
ידעתי שללכת עכשיו זו טעות.
והמילים כבר יצאו לי מהפה,
ולרגע אחד נראה כאילו כלום לא קרה,
ואז המבט המוזר והחיוך הרפה,
והכל שליו, השקט שלפני הסערה.
הליטוף של השיער,
המבט העדין,
הכל היה אותו הדבר,
ושונה לחלוטין.
אמיצה,
כך הם קוראים לי,
כך הם חושבים שאני רוצה להיקרות,
אבל אני לא חושבת שזה מתאים לי,
אני רק בחורה שלא יודעת אם היא יכולה להשתנות.
;){kind=link}