"למה לעזאזל את מביטה במראה?",
עם אותו חיוך נבזי,
פולט נבחת צחוק,
שולחת לתוך נפשו מבט מוחשי.
אמרתי לו,
"מהסיבה ההפוכה לכך שאתה לא",
בחיוך כה שלו ורגוע,
והוא מתחיל לקלל,
וחיוכי רק מתרחב.
כי כשהוא עובר לקללות,
זה אומר שנגמרו לו המילים,
זה אומר שהשארתי אותו נטול רעיונות,
זה אומר שהגלים נחלשים,
זה פשוט אומר שאני צודקת.
כי הוא יודע שאני צודקת,
והוא לא יותר מסתם עוד שוגה,
כפי שתמיד הייתי,
כפי שלעולם,
לנצח אהיה.
הוא מביט בחיוכי השלו,
וטון קולו מגיע לגבהים חדשים,
וכשהוא מבין שלי זה לא משנה,
פניו נהיים אדומים,
טיפות זיעה על מצחו נקוות.
הוא יודע שאני צודקת,
ושהוא סתם שקרן חסר ביטחון,
ושלא משנה מה הוא יגיד,
זה לא ישנה את מה שאומר ההיגיון,
ההיגיון הכואב.
ההיגיון הצורח,
ההיגיון החותך,
ההיגיון הדואב,
שאומר בקול רם את שהוא ניסה כל כך הרבה זמן להסתיר,
את העובדה שאותי הוא אוהב.
;){kind=link}