כשאנחנו כותבים,
אנחנו כותבים את העולה על כל דמיון,
המתעלה על כל מציאות,
הבלתי נתפש.
כשאנחנו כותבים,
אנחנו מחפשים את מה שאין לנו,
את מה שאנחנו לא יכולים להשיג,
את מה שאנחנו מפחדים ממנו.
לכל הפחדים והרצונות האלה,
אנחנו נותנים מקום של כבוד בכתיבה שלנו,
אנחנו מבטאים במקום בו הכל אפשרי,
בו אין גבולות.
אני חושבת שהפסקתי לכתוב,
כי עולם הכתיבה חדר למציאות שלי,
העולם הזה ללא הגבולות וההגיון,
נהיה עולמי.
הבלתי אפשרי קורה,
הגבולות נפרצים,
סיבה ותוצאה לא עוד מובילים את היקום שלי,
אין עוד מקום להיגיון הפשוט.
הפסקתי לכתוב,
ברגע שלא הייתי צריכה להמציא מקום לחלומות,
מקום של פחדים ותשוקות,
מקום שהוא מימד אחר.
ברגע בו המימד האחר נהיה המימד הזה,
החלומות התגשמו הפחדים התממשו,
דברים שלא דמיינתי הם היומיום,
כל תהליך נגמר באופן לא צפוי.
הפסקתי לכתוב כי זה אך טבעי,
שאני לא אזדקק לעולם אחר,
כאשר כל מה שקורה בו קורה גם כאן,
רק בקצב מוגבר.
פתאום במקום לתמלל חלום בהקיץ,
אני כותבת את אותן המילים כלאחר חוויה,
במקום ליחל לדברים שיקרו,
אני מספרת איך הם השפיעו עליי.
אני עדיין חולמת לי מידי פעם,
אבל עוד לפני שזה מתגבש מספיק,
ועולה על הדף,
זה כבר קורה במציאות.
ביום בו ההגיון נעלם,
והחלומות והסיוטים נהיו השגרה,
כשהלא אפשרי קרה,
הפסקתי לכתוב.
;){kind=link}