"אני ואתה,
אנחנו חייבים לתת אחת לשני ללכת,
אנחנו ממשיכים להחזיק מעמד אבל שנינו יודעים,
שמה שנראה כמו רעיון טוב נהפך לשדה קרב.
שלום יבוא כאשר מישהו מאיתנו יניח את האקדח,
תהיה חזק עבור שנינו,
בבקשה אל תברח,
אל תברח,
עין לעין אנחנו מתמודדים עם הפחדים שלנו,
לא חמושים על שדה הקרב."
זה נראה מדהים בהתחלה,
מדהים ובוהק ומבטיח,
זה נראה כמו עולם ומלואו,
זוהר באור שלא ראינו עוד.
זה היה הבטחה לאושר,
לעתיד מלא תקווה,
הבטחה להיות שם תמיד,
לא משנה מה.
אבל כנראה שזה כל מה שזה היה,
מראית עין והבטחות,
כי עכשיו יש רק חושך,
ובחושך בכל מקרה אי אפשר לראות.
ועכשיו אנחנו עומדים,
באמצע שדה קרב,
עין מול עין,
בשתיקה ששווייה זהב.
אנחנו ממשיכים כרגיל,
למרות שאנחנו יודעים שזו טעות,
למרות שאנחנו יודעים שהכל היה מראית עין,
הבטחות קצרות ראות.
ביום שאחד מאיתנו יוותר,
ישתחרר מהאשליה שאנחנו מוכרים לעצמנו,
אז שנינו נהיה חופשיים,
אז שנינו נוכל לעוף.
כשמישהו ירים את הידיים,
ויפסיק להלחם,
נוכל לחזור לחיות,
ולחפש אחר משהו אמיתי.
עד אז שנינו עומדים כאן,
בשדה הקרב שבנינו לנו מבלי לשים לב,
ועד שיהיה לאחד מאיתנו האומץ,
אני והבלונדיני נחכה.
;){kind=link}