לא יכולה לעכל שזה לא חלום,
כשהוא נוכח האושר עליי שורה,
לבי קופץ כל פעם שהוא אומר שלום.
המחשבה שסוף סוף מישהו מרגיש כלפיי מה שהרגשתי כל השנים,
ההרגשה הזו שמישהו יכול להבין,
היא יותר מכל מה שכל חיינו אנו בונים,
היא יותר ממה שאי פעם נוכל את חיינו להכווין.
ההבנה שמישהו שם אוהב אותי,
שישנו מישהו שמעריך ומכבד,
נראה לי כדבר מה אגדתי,
משהו שברגע יתנדף ויאבד.
אני רוצה שאלו הידיים יחזיקו בי חזק,
שאלו העיניים יביטו בי באהבה,
שהקשר הזה לא ייעלם במהירות הבזק,
שתמיד יהיה זכות, ולא חובה.
ועכשיו אני כבר לא מבינה ממה כל כך חששתי,
עכשיו כשהכל כל כך טוב,
זה אומנם כלל וכלל לא מה שדמיינתי,
ועדיין זה יותר משאי פעם אפילו חשבתי על לכתוב.
;){kind=link}