הכחולות כחולות,
ולמרות שכשמדובר בי זה פלא,
עיניי עליהן פשוט אינן ננעלות.
ואני רוצה לאהוב את מה שאני רואה,
בכל לבי,
אך האהבה לתחנוניי אינה שוהה,
מרגישה את עיניו נעוצות בגבי.
תמיד רציתי אהבה,
לא ידעתי שקיים כזה סוג,
כזה שמוציא מגרוני יבבה ועוד יבבה,
שלא גורם לתחושה של שגשוג.
אני לא מבינה איך זה קורה,
ווודאי שלא למה,
איך מה שכל כך רציתי עכשיו מועקה בי בורא,
מדוע לפתע תשוקתי לאהבה נמה?
ואני מנסה בכל כוחי לשקוע באלו העיניים,
מנסה לשעבד את עצמי לזאת האהבה,
מחפשת את מה שאני מקווה למצוא מאחורי אותם המשקפיים,
משתיקה את זעקות לבי בחתיכת בד עבה.
אבל אני יודעת שזה לא יעזור,
אני יודעת שאי אפשר להכריח לאהוב,
אני רק מחפשת לנפשי מזור,
מקום בטוח שממנו כוח אוכל לשאוב.
נפשי לא שקטה,
לבי שוב מודאג,
מדוע אהבתי דהתה,
מדוע נדם לבי ששאג?

