עד כמה שזה נשמע מוזר,
רק כשהקשבתי לשיר עצוב, למילים שלו,
והזדהיתי עם כל מילה,
כאבתי עם כל שורה,
בכיתי,
רק אז נפל לי האסימון,
רע לי,
ואני מדחיקה,
כבר שבועות יושבת בבית ולא יוצאת לבלות,
כבר שבועות יושבת בודדה,
אני ושירי הדיכאון שלי,
ואף אחד לא שם לב,
ובאמת שאני לא מאמינה שאני כזאת שחקנית טובה,
ולהגיד את האמת?
לדעתי פשוט לא אכפת להם,
זה לא מעניין אותם,
כל פעם שאני רוצה לדבר,
משתיקים אותי,
כל פעם שאני רוצה לחוות חוות דעת,
אומרים שאני בטח לא מבינה דבר,
וכל מי שאהבתי,
וכל מה שרציתי,
כל כך בלתי מושג,
כל כך רחוק,
ואני יודעת שיש לי כל כך הרבה מה לעשות בנושא,
מדהים שעדיין האופטימיות קיימת בתוכי,
אבל אני פשוט עייפה,
עייפה מהעולם,
עייפה מהמאבק,
להיות עצמי,
לאהוב את עצמי,
לחלום,
להשיג את רצונותיי,
נמאס לי להלחם כל הזמן,
רוצה שפעם אחת בחיי הדברים ייסתדרו לי כמו שצריך,
כמו שאני רוצה,
שלשם שינוי אני אוכל להפסיק להלחם....
;){kind=link}