ותהרגו אותי אם אני יודעת איך,
זה שונה ואותו הדבר,
זה שונה,
כי הכל התהפך,
כל מה שניחשתי תהיתי או הרהרתי,
עכשיו הוא עובדה,
כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה,
עובדה שעד כה דאגת להותיר מעורפלת,
לא ברורה לאף אחד חוץ מלך,
וכל דבר שאמרנו,
וכל תהייה שהעלנו בקול,
אתה שמעת,
והבנת,
ולא אמרת מילה,
ואני תוהה אם פגענו בך,
אני תוהה אם הכעסנו אותך לפעמים,
אני תוהה אם הכעסנו אותך לפעמים,
אבל בגלל שרצית שזה יישאר מעורפל לא אמרת מילה.
בעיקר ניסית להשאיר את זה מספיק מעורפל כדי שאף אחד לא יישאל
כי לא רצית לשקר
אבל גם לא רצית לענות בכנות
כי זה היה שלך
רק שלך
ואין שום סיבה שאחרים ידעו
זה לא באמת עניינם
העדפת שיניחו מה שנראה להם מתאים
ושזה מה שיחשבו
לא עניין אותך אם זה שקר או אמת
כל עוד הם לא מוודאים איתך את השערתם
כי ברגע שהם ינסו
מה שהם חושבים יהפוך לעובדה או שקר
ללא שום תחום אפור באמצע,
נכון או שגוי.
ואני תוהה איך נראיתי לך לפעמים,
האם נראיתי לך מגוחכת,
או סתם לא מובנת בעליל,
אם אי פעם הסתכלת עליי וחשבת האם אתה צריך לספר לי,
האם כדאי לי לדעת,
האם אתה יכול לבטוח בי,
האם אתה רוצה בכך.
ואולי כל הפעמים האלה שנראית כאילו אתה רוצה להגיד משהו,
ובסוף סגרת את פיך ולא אמרת דבר
אולי אלה הפעמים שרצית להגיד לי
ואז התחרטת
כי הזמן לא מתאים
או התחושה.
ועכשיו זה שונה,
ושוב פעם אותו הדבר,
כי אני יודעת,
ואתה יודע שאני יודעת,
ואנחנו מדברים כאילו השיחה ההיא לא קרתה,
המשמעות שלה לא קיימת,
אבל מרגישים בתוכנו שזה לא באמת אפשרי,
אנחנו מתייחסים למסקנות השיחה ההיא כמובנות מעליהן,
כמשהו שידענו לפני ללא צורך בשיחה,
וזו הסיבה שהיא חסרת משמעות וזניחה,
אבל התחושה,
כל המחשבות שאנחנו בולעים מאחורי המילים,
אלה מספרים סיפור שונה לגמרי,
שמשהו קרה בשיחה ההיא,
משהו משמעותי,
שאי אפשר להתעלם ממנו ולהניחו בצד,
פתחנו תיבת פנדורה,
ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד עם תוכנה,
כשני ילדים מפוחדים שבורחים מהאמת,
מאור שונה מזה שהכרנו,
מתחמקים ומתפתלים מסביב,
בלי שיראה כל הבדל,
אבל חייב להראות הבדל,
כי יש הבדל,
השאלה היא איזה הבדל צריך להראות,
ואיך?
;){kind=link}